היו לזרים

ג'יהאן רכנה לעברו ומזגה בזהירות קפה חם לספלון והוא הריח את בושם גופה הנעים. כשרבו הימים והשבועות, והתארכו השעות וטקס מזיגת הקפה הפך לשגרה, הרגיש כמכר ותיק בעל זכויות יתר שאינו יודע למה לצפות יותר, לקפה השחור או לריח הבושם המחלחל בגופו ומסחרר את ראשו במבוכה.
 
ג'יהאן – אלמנה ערבייה-נוצרייה, אדריכלית חיפאית מצליחה, ויוסי, אלמן אף הוא, תושב 'מצפה אחים' ומומחה לאבטחת מידע והצפנה, נפגשים בנסיבות מיוחדות ומפתיעות.
בכתיבה רגישה נטווה סיפור אהבה שובה לב ושברירי בין השניים, המחפשים נחמה, קרבה, ואולי גם חיים משותפים. תגובתם הנסערת של בני המשפחה ושל חברי היישוב - הנגררים לדיון ציבורי בשאלת "הצורך לנסח מחדש את הבסיס הערכי עליו מבוססים חייה של קהילה יהודית– ציונית בגליל" - מעוררת פולמוס נוקב ופוגעני. גלים של התנגדות ודחיה רוחשים סביב ג'יהאן ויוסי ומאיימים על הקשר הזוגי ההולך ונרקם.
 
ישראל עוז שהאיר בספרו "האסיפה האחרונה", עולמות נסתרים בקיבוץ, מגולל ב"היו לזרים" את סיפורה של קהילה המסתגרת מאחורי שער נעול וגדר היקפית, וחושף ללא כחל ושרק את צפונות היישוב הקהילתי, המבקש להיות "תחליף בורגני לחלום הקיבוצים והמושבים, לפנטזיה על חברה אחרת..."